החלטה בתיק רע"א 4697/13

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד"ר ק' ורדי, ר' לבהר-שרון וד"ר ד' אבניאלי), מיום 25.3.2013, בע"ו 23217-05-12, שלפיו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: וועדת הערעורים או הוועדה),  בראשות כבוד השופטת ע' רביד, מיום 26.3.2012, בע"נ 1146/08. ועדת הערעורים דחתה את ערעור המבקש על החלטת קצין התגמולים (להלן: המשיב), שקבע שאין קשר בין נכותו הנפשית של המבקש לבין תנאי שירותו הצבאי.

2.        המבקש, יליד 1934, התגייס לצה"ל בשנת 1954 בפרופיל 97 ושירת שירות מלא כלוחם בגדוד 101 של הצנחנים ובמילואים, כחייל שריון. המבקש השתתף בפעולות רבות ולחם במלחמות ישראל. בשנת 2006 הגיש המבקש תביעה להכיר בו כנכה בשל תסמונת פוסט טראומטית (PTSD) ממנה הוא סובל, לטענתו (להלן: התסמונת). המבקש נבדק ביום 15.1.2008 על ידי הפסיכיאטר ד"ר שם טוב, מטעם המשיב, שקבע כי המבקש אינו סובל מן התסמונת. הרופא אבחן שהמבקש סובל מתסמונת דיכאונית על רקע קשייו הקיומיים הרבים, וקבע כי תסמיניו אינם מתאימים לתסמונת הנטענת. ד"ר רסובסקי, נוירולוג ופסיכולוג קליני מומחה, ערך מבחן MMPI למבקש, וקבע שקיים ספק לגבי אמינותו של המבקש בדיווח הסימפטומים הקוגניטיביים והפסיכולוגיים. המבקש הגיש חוות דעת מטעמו שכתב הפסיכיאטר פרופ' לוין, שלפיה הטריגר לפרוץ התסמונת היה גניבת לוחות עם שמות נופלים מאנדרטת הצנחנים בשנת 2005 (להלן: אירוע האנדרטה).

3.        המשיב שלח את המבקש לבדיקה נוספת על ידי הפסיכיאטר ד"ר בקר, שציין שהמבקש שכל את בנו בתאונת דרכים, כי שניים מילדיו נכים על רקע חבלות גופניות, וכי בעת שפנה לראשונה לטיפול פרש המבקש מהעבודה. המומחה ציין שהמבקש סובל מבעיות רפואיות שונות. לפני הוועדה נחקרו המבקש ושלושת המומחים.

4.        וועדת הערעורים ציינה כי בשנת 1957, עם סיום שירותו הסדיר, עבד המבקש כנהג וכקבלן עבודות עפר, אך עיקר עיסוקו היה ניהול מועדוני לילה. הוועדה סקרה את עברו הרפואי של המבקש, את פניותיו הקודמות לקצין התגמולים בעניינים שונים, בהן לא ציין את מצבו הנפשי או כי הוא סובל מהתסמונת, וכן, את עדויות המומחים הרפואיים. הוועדה ציינה כי אירוע האנדרטה צוין לראשונה רק בשנת 2008, וקבעה שקשה לקבל שזהו הטריגר שבגללו פרצה התסמונת כתסמונת מושהית, בשנת 2005. הוועדה קבעה כי מתיאור חייו של המבקש עולה כי הרבה קודם לאירוע האנדרטה, ודווקא לאחר מות בנו, סבל המבקש מדיכאון ואז נוצר קו השבר בחייו. הוועדה ציינה עוד כי למבקש אין כל מניעה לדבר על המלחמות שעבר, אך הוא מתקשה לדבר אודות מות בנו. הוועדה קבעה כי מאז מותו של הבן, מצבו הפיזי של המבקש התדרדר והוא לא היה מסוגל עוד לעבוד, ומכאן שמות הבן הביא לשינוי הגדול בחייו שלאחריו השתנה תפקודו ומצבו הנפשי. הוועדה העדיפה את חוות הדעת מטעם המשיב על פני חוות הדעת מטעם המבקש שהתעלמה ממות בנו של המבקש שנים רבות לפני אירוע האנדרטה. הוועדה קבעה שלא ניתן לאבחן את המבקש כמי שסובל מהתסמונת. הוועדה ציינה את הסיכון הנמוך להתפרצות התסמונת כתוצאה מאירועים שאירעו לפני שנים רבות. על החלטה זו הגיש המבקש, כאמור, ערעור לבית המשפט המחוזי.

5.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי מדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת של הוועדה הקובעת קביעות עובדתיות ואף קביעות מהימנות, וכי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלו. בית המשפט התרשם כי למומחה מטעם המבקש לא היו הסברים של ממש לכך שאירוע האנדרטה לא נזכר במסמכים קודמים, ולכך שמות הבן לא נזכר בחוות דעתו כאירוע שעלול לגרום לדיכאון. בית המשפט קיבל גם את קביעת הוועדה לפיה המסמכים והעדויות שהובאו בפניה אינם מתיישבים עם הטענה שחילול האנדרטה הייתה הטריגר להתפרצות התסמונת. בית המשפט קבע כי לא ניתן להתעלם גם מהסיכוי הסטטיסטי הנמוך להתפרצות התסמונת בעקבות אירועים שאירעו לפני עשרות שנים. צוין כי המבקש לא הביא מצהירים נוספים מלבדו, ואף לא עדים מהיחידה לטיפול בתגובות קרב, למרות שניתנה לו האפשרות לעשות כן. בית המשפט הוסיף שלא ניתן להתעלם מכך שהמבקש מסתמך על מסמכים המבוססים ברובם על גרסתו שלו. לפיכך, קבע בית המשפט כי המסקנה לפיה מדובר למעשה בסימפטומים של דיכאון היא מתבקשת בנסיבות העניין. בית המשפט ציין כי גם אם היה מוכח שהמבקש סובל מהתסמונת, לא הוכח קשר סיבתי בין התסמונת לבין אירוע האנדרטה. ולכן, אין מנוס מלקבוע שהמבקש לא הוכיח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין הנכות. לפיכך, נדחה הערעור ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.        המבקש מתאר את שירותו הצבאי ומציין שקיבל אותות רבים בגין שירותו. לדבריו, בעקבות הטראומות הקשות שעבר חווה תחושות חרדה, כאב ופחד שליוו אותו במשך זמן רב, אך לא פנה לעזרה נפשית בשל בושה ופחד מפגיעה בתדמיתו. המבקש טוען כי הצליח לשמור על איפוק לאורך השנים, בין היתר, הודות להשתתפות בטקסים באנדרטת הצנחנים. לדבריו, אירוע האנדרטה היה הטריגר להתפרצות התסמונת אצלו, ומאז ועד היום הוא סובל מהתסמינים שבאים לידי ביטוי, בין היתר, בפלאשבקים ובסיוטי לילה, במחשבות חודרניות, בעוררות יתר, בהימנעות ובהתקפי זעם. בעקבות מצבו החל המבקש בטיפול ביחידה לתגובות קרב, ולאחר מכן בטיפול יומי במרפאה הנמשך עד היום. המבקש טוען כי עניינו אינו ייחודי, ובוודאי קיים באופן גלוי וסמוי בקרב כל אותם לוחמים שחוו במהלך שירותם הצבאי טראומות קשות אשר הודחקו על ידם במשך שנים. לדבריו, גם אם אותם לוחמים עשויים להיות מאובחנים כלוקים בדיכאון, אין בכך כדי לשלול את האבחנה כי הם לוקים בתסמונת. לדעת המבקש, טעו הערכאות דלמטה כשלא השכילו להבין זאת, וגם לא את העובדה שהלוחמים חוו במהלך השנים טראומות אחרות שהשפיעו על נפשם. המבקש טוען כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המסמכים שהגיש הם מסמכים "מטעם" חוטאת לאמת, ויש בה משום פגיעה בכבודו ואף בעקרון ההסתמכות. המבקש טוען כי נגרמו לו חוסר צדק ועיוות דין משווע שאין להשלים איתו, וכי נסיבות העניין יוצאות דופן באופן המצדיק התערבות של בית משפט זה.

7.        המבקש טוען עוד כי טעו הערכאות דלמטה כשקבעו כי קו השבר בחייו היה מות בנו. לדברי המבקש, חוות הדעת של פרופ' לוין הסתמכה על מסמכים אובייקטיבים של מספר רופאים שטיפלו בו לאחר הסתכלות ארוכת-טווח במסגרת אשפוז, וקבעו כי הוא סובל מהתסמונת. המבקש מפנה למקרה הדומה לדבריו לעניינו, בו הכירה הוועדה בהתפרצות התסמונת גם לאחר 30 שנים. לדבריו, היה מקום להחזיר את עניינו לוועדה כדי שתיתן דעתה למקרה זה ואף אולי למנות פוסק רפואי בעניין. בהשוואה למקרה אחר, מצר המבקש על כך שבית המשפט לא דן בשאלה האם נחשף המבקש לטראומה אשר יש בכוחה לחולל תסמונת, והאם הוא סובל מתסמונת, להבדיל מדיכאון. לדברי המבקש, הוא סובל מתסמיני התסמונת מאז שנת 2005, ולא ניתן לייחס אותם למות הבן בשנת 1993. המבקש מדגיש שלא ביקש לקשור את התסמונת לאירוע האנדרטה, אלא לטראומות הקשות שחווה בעת שירותו הצבאי. לטענת המבקש, טעה בית המשפט כשפסק בניגוד להלכה הפסוקה לפיה עליו לנהוג ברוחב לב בתביעות מעין אלו על מנת שלא לסכל את מטרתו הסוציאלית של החוק.

8.        בהתאם להחלטותיי מיום 13.1.2014 ומיום 21.1.2014 הוגשה תשובת המשיב לבקשת רשות הערעור. המשיב מתנגד לבקשת רשות הערעור שכן לטענתו היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור ואף לא עניין ציבורי או אחר. לדברי המשיב, לא נפל כל פגם בהכרעת הערכאות דלמטה והמבקש עותר, למעשה, להתערבות בממצאים עובדתיים המעוגנים היטב בחומר הראיות, לפיהם הוא אינו לוקה בתסמונת, אלא בהפרעה דיכאונית שאינו קשורה לשירותו הצבאי. המשיב מוסיף כי המבקש הוא אדם מבוגר ומצב בריאותו קשה, וכי התסמונת הדיכאונית ממנה הוא סובל פרצה, ככל הנראה, על רקע נסיבותיו האישיות והטרגדיות שחווה בחייו האישיים. לטענת המשיב, במקרה דנא מדובר ביישום הדין על עניינו הפרטי של המבקש ואין כל הצדקה להתערבות של ערכאת ערעור נוספת. לדבריו, קביעות הערכאות שלמטה משליכות רק על המבקש ואינן משליכות על לוחמים שחוו טראומות קשות עד שחלו בתסמונת, אף כשהתסמונת התפחתה בשלב מאוחר יותר. המשיב טוען עוד כי החלטת הוועדה מושתתת על העדפת חוות הדעת מטעמו על פני זו של המבקש, וכי על פי פסיקה ענפה של בית המשפט העליון, מדובר בקביעה עובדתית-רפואית מובהקת הנתונה לסמכותה של וועדת הערעורים, ואין מדובר בשאלה משפטית שניתן לערער עליה לבית המשפט המחוזי, לא כל שכן לבית משפט זה בגלגול ערעורי נוסף. המשיב מבקש לאבחן את עניינו של המבקש מהמקרה בו הוא מבקש להיאחז.

9.        לאחר שעיינתי בבקשה ובהכרעות הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. חרף טענות המבקש, בקשתו אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין בעלי הדין, ולכן אינה מצדיקה דיון בה ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). קביעת וועדת הערעורים אותה אישר בית המשפט המחוזי ולפיה המבקש אינו סובל מהתסמונת, אלא מדיכאון, וגם אם כן סובל מהתסמונת, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בינה לבין שירותו הצבאי, מבוססת על חומר הראיות שהונח בפניה ואין הצדקה להתערב בה. אין בטענות שהעלה המבקש, ובהן כי היה מקום להעדיף את חוות הדעת שהגיש מטעמו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בבית משפט זה. אף אין הצדקה לכך בהיבט הציבורי, שכן בסופו של דבר, עסקינן בעניינו הפרטני של המבקש ובנסיבות חייו האישיות. אוסיף כי קראתי בעיון את פסקי הדין אליהם הפנה המבקש ואני סומכת ידיי על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בנסיבות שונות לגמרי ואין ללמוד מהן על המקרה דנא.

           עם כל ההבנה למצבו וכאבו של המבקש, לא נמצאה עילה כלשהי למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שאימץ את החלטת הוועדה הרפואית.

           אשר על כן, הבקשה נדחית. בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏ט' בניסן התשע"ד (‏9.4.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: